יצחק שמיר (1915-2012) – ראש ממשלת ישראל בשנים 1983–1984 ו-1986–1992. נולד בפולין ונמנה עם חברי בית"ר. ב-1935 הפסיק את לימודי המשפטים בוורשה כדי לעלות לארץ ישראל, וסיים את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1937 הצטרף לאצ"ל, ולאחר הפילוג ממנה ב-1940, היה ממייסדי ומנהיגי הלח"י. בשנות ה-40 נאסר פעמיים על-ידי שלטונות המנדט ופעמיים הצליח להימלט.
בשנים 1955–1965 כיהן שמיר בתפקיד בכיר במוסד. בשנים שלאחר מכן ניהל עסקים פרטיים ונתן יד למאבק למען יהדות ברית-המועצות. ב-1970 הצטרף לתנועת החרות ונבחר להנהלתה, ובשנת 1975 נבחר ליושב-ראש ההנהלה.
שמיר היה חבר כנסת מ-1974 עד 1996. ביוני 1977 נבחר ליושב-ראש הכנסת , ובמרץ 1980, מונה לשר החוץ. באוקטובר 1983, בעקבות התפטרותו של מנחם בגין מראשות הממשלה, נבחר שמיר לראש הממשלה, בנוסף לתפקידו כשר החוץ. לאחר ניצחון מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-11, ב-1984, קרא שמיר להקמת ממשלת אחדות לאומית, וכיהן כממלא-מקום ראש הממשלה וכשר החוץ, בממשלת האחדות שהקים שמעון פרס. באוקטובר 1986 התחלפו פרס ושמיר בתפקידיהם, בהתאם להסכם הרוטציה, ושמיר חזר לכהן כראש ממשלה.
ב- 1987 נבחר שמיר רשמית ליו״ר תנועת החרות. לאחר הבחירות לכנסת ה-12, בחר שמיר להקים ממשלת אחדות נוספת, במקום להקים ממשלה צרה בראשות הליכוד. בתחילת 1989 עיבד עם שר הביטחון יצחק רבין יוזמת שלום שהתקבלה בממשלה, ובין היתר, נקבע בה שיתקיימו בחירות בשטחים, אולם בשל התנגדות ליוזמה בליכוד, הקשיח שמיר את עמדתו, וב-15 במרץ הופלה ממשלתו בהצבעת אי-אמון. לאחר מאמץ כושל של שמעון פרס להקים ממשלה, הקים שמיר ממשלה צרה בראשותו.
מדיניות האיפוק של ממשלת שמיר בזמן מלחמת המפרץ זכתה להערכה רבה מצד ארצות-הברית. החלטתו של שמיר להשתתף בוועידת מדריד ופתיחת השיחות הדו-צדדיות עם סוריה ולבנון ועם משלחת ירדנית-פלסטינית, גרמו לפרישתן מהממשלה של שלוש שותפות קואלציוניות – התחיה, צומת ומולדת – ולהחלטה להקדים את הבחירות. בבחירות 1992, הפסיד הליכוד, וב-93 נבחר בנימין נתניהו ליושב-ראש הליכוד.
שמיר נשאר חבר כנסת עד 1996, ולאחר מכן הופיע מדי פעם בתקשורת, כדי להביע אכזבה מרה מכל ממשיכיו בראשות הממשלה, שהיו ותרניים מדי לטעמו. בשנת 2001 הוענק לו פרס ישראל למפעל חיים.
המקור: http://www.knesset.gov.il
